"יש לי תחושת בטן!": כיצד להיעזר בגוף כמצפן להתפתחות של היבטים רגשיים?
אילה נחום-פסיכולוגית חינוכית ורפואית מומחית
"כואב לי הלב", "הבן שלי קיבל רגליים קרות", "כואבת לו הבטן והרופא אמר שהכל בסדר מבחינה רפואית"
"היא נצמדת אלי ולא עוזבת אותי בבוקר", "בזמן האחרון החלו לי רעידות בגוף", "אני מפחדת שהמשפחה שלי תחלה", "אני מרגישה את זה בכל הגוף שלי"
משפטים מוכרים? .... משפטים אלו, הינם רק קומץ של משפטים המבטאים את הדרך שלנו ושל ילדינו לבטא מצבים, חוויות ורגשות שונים ולחברם לתחושות גופניות.
הדרך בין הגוף לרגש הינה דרך דו-סטרית וההשפעות ביניהם הינם הדדיות.
הגוף, הינו מקור התחושות הראשוניות כבר ברחם אצל העובר, תחושות אליהן אנו מתייחסים כבר מראשית החיים, ויש לנו דיאלוג מתמשך עמן לאורך כל החיים. כיום, אנו כבר יודעים שהגוף והנפש שלובים זה בזה בדרכים שונות, ידע המתבסס על ניסיון חיים, ניסיון טיפולי ואף מחקרים בנושא.
בכתבה זו אתייחס להתפתחות הרגשית בהקשר של הגוף, לתרומת התנועתיות וכיצד לסייע לפתח שפה מילולית רגשית, כדי לדבר את הגוף ולדבר אל הגוף. אנסה לרכז כמה רעיונות היכולים לסייע להבין קצת יותר את המקום של הגוף בחיי הנפש (אך אינם מחליפים יעוץ פרטני למי שזקוק).
אז כיצד ניתן להיעזר בגוף כמצפן להתפתחותן של היבטים רגשיים?
תנועתיות הגוף וגבולות - ילדים נולדים עם יכולות תנועתיות מופלאות. כאשר התינוק מתחיל לזחול הוא מתחיל לחקור את העולם, לגלות סקרנות ולגלות מהן גבולות. תארו לכם, תינוק שזוחל ובכל פעם יש מי שעוצר אותו כי יש מכשול בדרך, לעומת תינוק שזוחל, והמטפל העיקרי מאפשר לו לעקוף בעצמו מכשולים הנקרים בדרכו ולגלות דברים חדשים. חוויית ההתנסות הראשונית לגבי מהם הגבולות שלי בעולם, הנחוצים כדי לשמור על עצמי ועל אחרים- מתחילה להתבסס וממשיכה להתפתח בהמשך החיים עם ההתנסויות השונות.
תנועתיות וביסוס הביטחון העצמי, המסוגלות העצמית והדימוי העצמי - בהמשך ליכולות לחקור את עצמי ואת הגבולות שמסביבי, הפעוט מתחיל לבסס את מידת הביטחון העצמי. אם ילד מתחיל להתנסות בחקירת המרחב שמסביבו, בין אם ע"י איסוף זרדים, ליקוט ועד לכדי ריצה, עלייה על מתקנים בגן שעשועים- הוא מתחיל לבסס את תחושת הביטחון העצמי הפיזי, ותחושה זו מהווה את הבסיס להתפתחותו של הביטחון העצמי. כמו גם של, הדימוי העצמי, התפיסה שלי לגבי עצמי, המושפעים גם מהתנסויות אלו.
תנועתיות וספורט הינם חשובים. את זה כולנו כבר יודעים. למה בעצם? פעילות גופנית משחררת חומרים כימיים שגורמים לתחושה טובה ומשפרים את הריכוז, אך לא רק. הערך של פעילות גופנית בא לידי ביטוי בכל מה שצוין לעיל (חיזוק הביטחון, תחושת המסוגלות, יכולת סיבולת), וביכולת גם להציב מטרה ולהתמיד בה. כך מתבססות יכולות נוספות הבונות את תחושת העצמי והן חשובות גם לתחומים נוספים בחיי הילד והמשפחה. למשל, ילד אשר מצליח לעמוד באתגר ספורטיבי, יוכל לחוש שהוא מסוגל להתמודד עם אתגרים נוספים. היכולת להתרכז בלימוד של פעילות חדשה, יכולה לסייע להתחבר לחוויה הזו גם כאשר בלמידה של משהו חדש בבית הספר או בהמשך החיים.
הגוף כדרך לתקשורת - כולנו מתקשרים דרך הגוף, לעיתים יותר ולעיתים פחות. בראשית החיים אנו מתקשרים דרך מחוות גופניות לא מילוליות, בכי, מבט ועם השנים מגיעות המילים. על כן, פעמים רבות מצוקה של פעוטות תתבטא באחד מהללו. עם השנים, מגיעות המילים ואנו מתחילים לבטא את הצרכים במילים. עדיין, במצבים מסוימים בוחרים (לעיתים במודע ולעיתים לא במודע) לתקשר דרך הגוף. למשל, בחירה מודעת- ילד אומר להוריו שאינו מרגיש טוב, ומלווה זאת בהבעות פנים המעידות על סבל, על מנת לקבל יום חופש מבית הספר. כולנו זקוקים לחופש, והיכולת של ילד לווסת זאת בעצמו הינה משמעותית לחיים. על כן, במצבים אלו אני מציעה "להסכים" מראש עם הילד על ימי חופש בחודש/שנה שהוא ייקח כי הוא זקוק להם, זאת במטרה לסייע לו לפתח שפה רגשית -מילולית ופחות סומאטית (גופנית). לעומת זאת, בחירה שאינה מודעת - יש מצבים שהורה מגיב באמפטיה או קרבה רגשית ופיזית, רק כאשר הילד חולה וסובל פיזית, וכך הילד לומד שעל מנת לקבל את ביטויי הקרבה של ההורה שלו, עליו להתחלות. מצבים נוספים, בגיל הרך למשל, כאשר ההורה מגיב יתר על המידה לקשיים בגמילה, וכך הילד מקבל תשומת לב, כוח ושליטה גם אם זה באופן שלילי.
לסיכום, כיצד לסייע לילדים לפתח תקשורת רגשית מיטבית? ילדים, נולדים עם יכולת תנועתית מופלאה! הצורך שלהם לנוע הינו התפתחותי, הוא מאפשר להם חקירה של העולם ושל גופם, ביסוס של דימוי עצמי, ביסוס של גבולות, חיזוק של מסוגלות עצמית. התנועתיות מאפשרת לעיתים אף פורקן של מתח, אי שקט, פחדים ואף רגשות חיוביים. עם השנים, הילדים מתבקשים לשבת יותר, להיות קשובים לאחר, לבצע משימות ולעזור במטלות הבית וכדומה. נדרשים ליותר קשב שמיעתי וויזואלי ולביטוי מילולי. יש ילדים שקצת מתקשים בכך. על כן, אני מציעה שכאשר ילדכם זז מצד לצד, נצמד אליכם, קופץ במרחב וגורם לכם לאי שקט נסו רגע לעצור, לקחת מספר נשימות ולהבין על רקע מה התנועתיות ומה ערכה עבורו. האם היא קורית בשל מתח? חשש? התרגשות רבה? או אולי זוהי מבוכה במפגש חדש- אז אפשר לשאול אותו אם הוא חש מבוכה או מתבייש, להציע חיבוק או כל דבר אחר שיכול לסייע לו או לה או לתת רגע זמן. לפעמים בעיה מתפתחת כאשר אנו מנסים לשנות את ההתנהגות המבטאת אותה. חשוב לעודד תקשורת רגשית מיטיבה ולבסוף לנסות ולתעל את המתח הגופני למשהו אדפטיבי, כמו ריצה, דילוגים, הליכה משותפת, קפיצות.
ולסיום הורים יקרים - שימו לב לעמדה שלכם- מה מתעורר בכם- האם הקושי הינו שלכם? או של ילדכם? לעיתים הילד צריך עוד קצת זמן, תיווך כדי ליצור סנכרון בין הגוף לנפש. התחושות הגופניות מהוות בסיס להתפתחות הרגשות ונשארות לאורך החיים. על כן חשוב להיות קשובים להן ולנסות להבין מה הן מספרות לנו.
מוזמנים להוסיף רעיונות נוספים בתגובות לפוסט, לשתף ובעיקר שכל אחד ימצא את האיזון הנכון עבורו בין הגוף לנפש!!
הכותבת: אילה נחום, פסיכולוגית חינוכית ורפואית מומחית